אני יודעת, ציפורת. זה ברור לי מה היית בוחרת. הטרגדיה של אומלס היא שזו דיסטופיה אבל 99.8% מהא.נשים באומלס מאמינים שהם חיים באוטופיה. רבל חשוב מכך, הרבה יותר חשוב מכך, הוא שאין כל צורך בסבל של הילד/ה באומלס אבל התושבים רוצים בו. בסבל עצמו, והם ימצאו כל תירוץ מדוע הוא הכרחי ובלתי נמנע.

היית פעם סטטיסטיקה, ציפורת? היית פעם ה 1% שאומרים לה לא? שמישהו מחליט על הגוף שלה? שמישהו החליט שהיא תסבול, כי ככה? אני מקווה שלא. ומקווה שלעולם לא. אבל אם אי פעם תהי, את תשמחי שיש אופציה שלא תלויה באישור של ממסד שהיום הצביע שאת בת אנוש ומחר יחליט שכבר לא.

כן, הטעם לחיים ללא אמון בממסד הרפואי הוא לחיות

There is literally no elephant in the picture. Not a single one. No elephant whatsoever.

גם הסקיט וגם התגובות נהדרות 😆

הבעיה בללכת לישון היא שמתעוררים בסוף

יש לי וידוי ממש חולני: נהנתי לקרוא את כמעיין המתגבר. זה ספר סבבה. לא הייתי מבססת עליו מדיניות כלכלית בשיט אבל כרומן הוא עובד במגבלות התקופה וז'אנר. אטלס כבר קצתחו. קריא לטעמי

זה צריך להיות זמין למי שרוצה ומתי שרוצה , כולל הליווי רפואי. אנו מבינה שאף פעם לא חווית רופאה שעמדה בינך לבין שליטה בגוף שלך אבל אני מבטיחה לך שזאת חוויה נוראית.

אני לא חושבת שהוא מסתיר. הוא פשוט מאפשר לכתוב יותר קוד יותר מהר. הבעיה היא שזה המשא ומתן הזה שהיה הגורם המגביל. אז לכתוב יותר קוד יותר מהר לא עוזר להפיק יותר תוכנה, מעבר לפרוייקט האישי הקטן. וזה גם עולה יותר. אז הארגון משלם יותר. המתכנתים מרגישים מאוד פרודוקטיביים ו/או מיותרים. ואין יותר תפוקה.

בהגזמה קלה: קלוד ודומיו are optimising the idle loop

ההחלטות של אף אחת והגוף שלה. אופציית יום הדין.

אני ממש ממש בעד שכל אחת שצריכה לו תקבל תמיכה וליווי מלאים. אני ממש אמליץ נגד לקחת אותו ללא תמיכה וליווי *אלא אם כן אין ברירה אחרת*. אני רוצה שזה יהיה נגיד לכולן לא כדי להוזיל את מורכבות ההתמודדות עם התהליך ותופעות הלוויי. אני רוצה שזה יהיה נגיד לכולן כדי שאף אחד, אף פעם, לא יוכל להטיל ווטו על

מודל מנטלי של התוכנה הנבנית מאוד מסייע בתקשורת... אני חושבת שזה מסכם מה קורה די יפה.

תקשורת בין מתכנתים ובין עצמם ובין מתכנתים ו stake holders. אופטימיזציה של משהו שאינו הגורם המגביל לא מייצרת יותר תפוקה גרוע מכך, לייצר יותר קוד דורש *יותר* תקשורת. עוד יותר גרוע - התהליך הקודם גרם למתכנתים לבנות מודל מנטלי של התוכנה תוך כדי בניה. קלוד ודומיו גורמים לכל זה להיות הרבה יותר שטחי.

אני אסביר: המתכנתים רואים את החוויה שלהם שקוד מיוצר הרבה יותר מהר מאשר הם אינם פעם הצליחו לייצר. במחקר מודד תפוקה. המתכנתים מניחים שכתיבת קוד, או אפילו הדיבוג שלו, היו אי פעם הגורם המגביל בתפוקה של גוף שמייצר תוכנה, מעבר לטריוויאלי. הבעיה היא שזה מעולם לא היה נכון. הגורם המגביל תמיד היה

לא, זה מגובה מחקרית

זו תמונה מופלאה 🤩

אני הזהרתי! 😆

אני ממש שמחה בשבילך. בשיא הרצינות. הבעיה היא שכשתגלי כמה זה היה תלוי בא.נשים מסויימים ונסיבות יהיה מאוחר מדי.

זה מים של נזק מקסימלי